המנוע
לפני כל הדברים בעולם, המרחב הבית ספרי הוא המקום בו אנחנו מתרגלים קשרים ויחסים בינאישיים. על בסיס האינטראקציה הזו גדלה ההבנה על ההתנהלות בעולם, הרבה לפני שנלמדת תוכנית הלימודים הפורמלית.
משמעות וחשיבות הקשר הבינאישי נידונה ע"י דורות של פילוסופים בהקשר לשאלת הוכחת הקיום שלנו: לפי דקארט ׳אני חושבת משמע אני קיימת׳, החושים שלי עלולים להיות מתעתעים, אבל עצם החשיבה מעידה על קיומי. נשאלת השאלה איך אנחנו יכולים.ות לדעת שאנחנו לא רק ׳מוח בקופסה׳? כלומר, שכלל הפעולות, המחשבות והרגשות שלנו הן לא יצירי שליטתו של גורם חיצוני? פילוסופית, זהו ניסוי מחשבתי המטיל ספק בכל, ומעיר אחריו טלטלה קיומית גדולה. ובכל זאת, יש בו איזשהו פתח: אחת הדרכים להוכיח את קיומנו היא הצורך האנושי באינטראקציות חברתיות. משחר ההיסטוריה האנושית עולה באופן מובהק כי האדם הוא יצור חברתי, ולא סתם זוהי התובנה הראשונה אליה מגיע אלוהים אחרי בריאת האדם: ״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב, יח).
אם הצורך החברתי של האדם הוא סלע קיומו, אז הרבה מהמרחבים שאנחנו לוקחים בהם חלק משרתים את הצורך החברתי שלנו. בית הספר הוא דוגמה אחת לכך: מרחב פיזי המייצר מפגשים חברתיים שמהותם ומטרתם היא למידה, עצמית ו/או משותפת. איכות יחסי מורים.ות וילדים.ות והקשרים האישיים שנוצרים שם הם תנאי מרכזי לכל סוג של למידה במרחב הזה. חשיבות הקשר האישי עם הילדים.ות עלתה בכל אחת מהשיחות שקיימנו עם הצוותים - איך שומרים על הגחלת מרחוק? איך מקיימים מפגש ראשון עם ילדים ילדים.ות דרך המחשב? מה עושים עם תחושת הניתוק ההדדית, כאשר קשר העין והמגע הפיזי שכל כך משמעותיים לנו באנקורי, אינם?
נטישת המרחב הפיזי והמעבר לזמן אוויר מעקרים את התפקיד המרכזי של בית הספר בהיבט החברתי של הלמידה. אפשר לראות זאת גם באופן בו אנחנו, המורות והמורים, מתנהלות.ים בשיעור. נוצר ריק, צורך שכבר לא מקבל מענה - ונדרשת מחשבה יצירתית לשיקום המימד החברתי שנפגע.
- שיחות חולין - המרחב המקוון מעלים את שיחות החולין, את האגביות שבקשר היום-יומי, את השיחות הקטנות במסדרון, את אווירת הבלאגן השמח במעבר מההפסקה לשיעור - כל אלו הן אינטראקציות חברתיות קריטיות להצלחת תהליכי ההוראה ולא רק הלמידה. המימד המקוון הופך את המפגשים שלנו עם התלמידות.ים לרשמיים, רציניים וקפוצים.
- יחסים בלתי פורמליים - עליהם בנויה הלמידה. הקשר הבלתי פורמאלי, הרגשי והחברתי הוא באנקורי תנאי לקיום למידה. היחסים שבין המורה והילד.ה וגם בין הילדים.ות עצמם.ן מתקיימים גם בבין לבין, בין שיעור לשיעור, בין שאלה לשאלה, בין דיון לדיון. איך אפשר לקיים ולשמר יחסים בלתי-פורמליים באונליין? איך מייצרים קשר עין ומגע דרך המצלמה?
- חיבור מרחוק - כיצד נוכל לייצר חיבור עם הילדים.ות, ללמוד על ואת הילדים.ות החדשים.ות שאנחנו לא מכירים.ות ולהבין את הצרכים האישיים של כל אחד ואחת מהם.ן דרך המסך? איך נרגיש ונראה ילדים.ות גם כשאנחנו לא באמת רואים.ות אותם.ן? איך ניתן לגרום לילדים להבין ולהרגיש שאנחנו רואים.ות אותם.ן, גם מכאן?
- היכרות קודמת - ברור לנו שהייתה חשיבות רבה להיכרות קודמת עם הילדים.ות בתקופת הגל הראשון, יכולנו להסתמך על הקשר המוקדם, ולכל היותר סבלנו מגעגוע. אבל כיצד ניתן יהיה לייצר תחושות כאלו כשהשנה מתחילה מרחוק?
- נראות - אחד האתגרים המרכזיים הוא השימוש, או חוסר השימוש, של הילדים.ות במצלמות לאורך השיעור. כאשר אין שימוש במצלמות, אין לנו היזון חוזר. מה שגורם לכך שלא רואים אותם.ן מצד אחד, וגם שאני מדברים.ות לעצמנו מצד שני. מה ניתן לעשות? האם ניתן להכריח?
- אינטימיות - הלמידה המקוונת מייצרת אינטימיות גדולה יותר מצד אחד - לאור הכניסה למרחב הפרטי, לבית של המורה והילד.ה, ומצד שני משאירה את כולנו בבדידות מזהרת. האינטימיות של השיח והיחסים בין מורים ומורות, וילדים והורים, התחלפה באינטימיות שלפעמים מרגישה לא שמורה ולא מותאמת. מה רואים אצלי, ומה אני רואה שאולי עדיף שלא אראה אצל האחר? מה הגבול שבין האינטימי לאישי? מה סביר עכשיו? איך ניתן לקיים קשרים אישיים ולייצר אינטימיות מבלי להרגיש אנחנו חושפים וחושפות את עצמנו? ואיך שומרים על השיח האינטימי מרחוק?
- קושי ומצוקה - איך מזהים קושי? מה עושים איתו ואיך מחזיקים אותו? איזה כלים יש לנו לעזור במצוקה מרחוק ? איך עוזרים לילדים.ות לצלוח קושי, בלי ה״חיבוק״?
- ראייה מוגבלת וזוויות מתות - אנחנו לא תמיד יודעים.ות מה באמת קורה מאחורי המסך, מה הילדים.ות חווים.ות? אנחנו לא רואים.ות את פני הילדים.ות וקשה יותר לזהות הבנה או חוסר הבנה של החומר הנלמד בכיתה. לפעמים יש פער בין מה שנדמה לנו שקרה, לבין מה שילדות.ים מבינים שקרה.
לפעמים קשה מאוד לנהל מפגש משמעותי בינאישי בפורום כיתתי מלא, אבל שמירה על הפורום הזה חשובה. המפגשים האלה יכולים לאפשר לכל ילד.ה להביא את עצמם.ן לקבוצה, זו הזדמנות לעשות הפעלות הדורשות השמעת קול של כל ילד וילדה בכיתה. כגון: להביא צילום מהשבוע האחרון/לכתוב מילה שמייצגת את התחושה איתה התעוררו, לשתף במשהו, להנכיח את עצמםן בקבוצה. המטרה היא להדגיש את תחושת השותפות והמעורבות של הילדים.ות ולחבר אותם.ן דרך שיח רגשי אישי.
מוצעים 2 פורמטים לחינוך וניהול כיתה:
- חלוקת הכיתה לקבוצות של 8-9 ילדות.ים שלכל קבוצה כזו יש חונכ.ת, שעובד.ת תחת מחנכ.ת הכיתה, חשוב להבין שהדגש כאן הוא על מעקב פרטני ולא קבוצתי.
- מפגשים יומיים של המחנכ.ת עם קבוצות של 8 ילדות.ים, ומפגש כיתתי בפורום מלא אחת לשבוע, במקביל למפגשים אישיים, כשעולה הצורך. בפורמט הזה עיקר העבודה היא קבוצתית.
הפורמט הראשון יאפשר לנו להגיע לעבודה לימודית ורגשית מאוד מדויקת עם כל ילד.ה, אבל ינטרל את כוחה של הקבוצה. אם בוחרים בו צריך לחשוב איך לא מעמיסים משקל גדול מאוד על הצוות מחד - לא גולשים לתחזוקה של המשפחה וההורים ושומרים על גבולות, ומאידך, מוודאים שיש מספיק דינמיקה חברתית שמונעת בדידות.
הפורמט השני מאפשר לתחזק את הקבוצה ולילדות.ים לעזור זה לזו. אפשר להחליט שהרכב הקבוצות משתנה אחת לחודש למשל. יחד עם זאת, המחנכ.ת חייב.ת להיות מאד רגישה ולמצוא זמן לשוחח עם מי שצריך רנדומלית, כדי לא לפספס אף אחד.
מחקרית, פעולה למען האחר היא פעולה מחזקת. הדבר הכי חשוב שנוכל להוציא מהמצב הנוכחי הוא תחושת ערבות הדדית - לתת מקום ללמידה וקבלת עזרה מהילדים.ות. ראינו במהלך הגל הראשון שהם.ן לפעמים נחלצו לעזרת המורים.ות, עזרו בתקלות טכניות וביצירת קשר עם חברים.ות כדי לעזור למורה ואחד.ת לשני.ה. אנחנו צריכים לנצל כל הזדמנות שמקדמת עזרה הדדית בתוך הקבוצה, ולהדגים בקשת עזרה בעצמנו. לא מדובר כאן על איך תורמים לקהילה שמחוץ לבית הספר, אלא דווקא על קהילת הלומדים והלומדות, המורים והמורות. הסביבה הדיגיטלית שבה לפעמים ילדים מצויים טוב ממבוגרים, מזמנת פתח לילדים.ות שמלמדים.ות ילדים.ות שמלמדים.ות מורים.ות.
מתלבשים או מתחפשים אוכלים או רוקדים, כך שמייצרים את התחושה שאנחנו ״יחד״, שאנחנו קבוצה או קהילה וירטואלית.
המרחב הלימודי הוירטואלי מחייב עבודה מאד מפוקסת ידע. הוא אינטנסיבי ומתיש. בלמידה המקוונת אין לנו הפסקות, הילדים.ות רואים.ות רוב היום את אותם הפרצופים במחשב, ולא תמיד מתאפשר להם.ן לייצר תקשורת חברית ובלתי פורמלית עם אלו שאינם.ן חברים.ות מחוץ לגבולות בית הספר. הפסקות הן המקום בו היחסים הבינאישיים בין הילדים.ות בבית הספר מתקיימים ומתפתחים, והמרחב הלימודי הוירטואלי מבטל אותן. אנחנו חייבים לייצר הפסקות פעילות לצורך חיברות, אבל גם לעודד תנועתיות תוך כדי ובמהלך המפגשים. הפסקת מים, הפוגות של תחרות עמידה על הראש וקפיצות במקום, כל מה שיכול להציע שחרור ושבירה של מפגשים.
לא ראינו את כל הילדות.ים במפגש, זו לא דרמה וזה רק סביר, אבל זו האחריות שלנו לדרוש בשלומם.ן של מי שלא נכח.ה אקטיבית במפגש, ורצוי לעשות זאת בשיחת טלפון או בהתכתבות אישית בווטסאפ. לפעמים תשומת הלב שלך תחולל פלאים, או שתקבל.י את המשוב הכי חשוב שלך.
לעסוק כמה שיותר בנושאים אקטואלים הרלוונטיים לחיים של הילדים.ות ולחיים שלנו. בשיבוש הנוכחי קיימת חשיבות רבה לעיסוק בתכנים רלוונטיים, או לקשור תכנים לאקטואליה ולעבד יחד את המצב.
לשים דגש על כל מה שכן עשינו ולמדנו ולא בהכרח להדגיש את האתגרים ו/או את מה שפספסנו ולא הספקנו.
בניית מערכות יחסים דורשת זמן, נוכחות ולפעמים אפילו מגע. יש לנו מעט מכל אלה, ולכן אם ניתן, רצוי להשאיר את המחנכים.ות של השנה הקודמת, או לפחות מספיק מורים.ות שמכירים.ות את הילדות.ים שימשיכו ללוות אותם.ן לאורך השנים.
שאלות קשורות